החלטה בתיק ע"מ 2/06

1. המערערים, טור' סרגיי קגנסקי (להלן: המערער מס' 1) ורב"ט אנטון סמטקין (להלן: המערער מס' 2), משיגים על החלטתו של סגן הנשיא הנכבד של בית הדין קמא, שבה הורה על מעצרם-הפתוח עד תום ההליכים המשפטיים כנגדם, תוך איסור על המערער מס' 1 (המשרת בתפקיד נהג) לנהוג ברכב במהלך מעצרו-הפתוח.

2. נגד שני המערערים הוגש בתאריך 5/1/06 כתב אישום, שבו מיוחסים להם חמישה אישומים: שימוש ברכוש צבאי שלא למטרות הצבא, לפי סעיף 79 לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955; נהיגה ברכב ללא רשות בעליו, לפי סעיף 36ב(ג) רישא לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961, נגד המערער מס' 1 בלבד; נהיגה ללא רישיון נהיגה, לפי סעיף 10 (א) לפקודת התעבורה, נגד המערער מס' 2 בלבד; אי קיום חובתו של עובר דרך, לפי תקנה 21 (ב)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961; שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

לפי הנטען בכתב האישום, בלילה שבין ה-29/12/05 ל-30/12/05, נטלו שני המערערים שלא כדין רכב צבאי מסוג פורד (להלן: הרכב), מבסיס יחידתם, בסמוך לאזור עזה, וזאת על מנת להתעמת בתל אביב עם אזרחים שאיתם הם מסוכסכים. תחילה נהג ברכב המערער מס' 1, ולאחר מכן האחרון איפשר למערער מס' 2 לנהוג ברכב, למרות שהמערער מס' 2 אינו בעל רישיון נהיגה כלשהו. המערערים נכנסו למתחם תחנת דלק ובמהלך הנסיעה התנגשו במשאבת דלק. הם המשיכו בנסיעה ובמהלכה סטה הרכב לשולי הכביש, תוך שהוא חוצה את נתיב הנסיעה הנגדי ונתקע בתעלה. אל המערערים התקשר מפקדם, סרן אולג גרינברג, ושאל אותם אם נטלו את הרכב, והם השיבו לו בשלילה. מאוחר יותר, סרן גרינברג נפגש עם המערערים וניסה לשכנעם להתלוות אליו על מנת להסגיר עצמם, אך הם חמקו מהמקום. בסופו של דבר, רק בתאריך 2/1/06 הצליח סרן גרינברג להביא להסגרתם של המערערים לידי מצ"ח, לאחר ש"אסף" אותם ברכבו באשקלון, בסמוך למקום מגוריו של אחד מהם.

3. עם הגשת כתב האישום ביקשה התביעה הצבאית מבית הדין המחוזי להאריך את מעצרם הממשי של שני המערערים עד תום ההליכים המשפטיים כנגדם. באי-כוחם המלומדים של המערערים התנגדו לבקשה, וטענו כי אין כל עילת מעצר נגד מי מהמערערים. סגן הנשיא הנכבד נעתר באופן חלקי לבקשת התביעה, והורה כאמור על מעצרם-הפתוח של שני המערערים.

4. כפי שציין סגן הנשיא הנכבד בהחלטתו, אין מחלוקת של ממש בין הצדדים על עיקרי העובדות, והמחלוקת ביניהם מתמקדת בשאלת קיומה של עילת מעצר.

סגן הנשיא הגיע למסקנה כי מתקיימת במקרה דנא עילת המעצר של הפגיעה במשמעת, במיוחד בשים לב לכך שהבסיס של המערערים נמצא באזור עימות בסמוך לרצועת עזה. עם זאת, הסתפק בית הדין כאמור במעצרם-הפתוח של המערערים ביחידתם, תוך הטלת איסור על המערער מס' 1 לנהוג ברכב.

5. בערעור בפניי שבו שני הסניגורים וטענו כי אין במקרה זה כל עילת מעצר. לטעמם, מדובר בעבירות תעבורה גרידא, שכידוע אינן מקימות עילת מעצר. לטענתם, אין חשש להימלטות המערערים מהדין, אין כל מסוכנות מצידם, ואף אין מתקיימת העילה של הפגיעה במשמעת הצבא. הסניגורים הוסיפו כי לדעתם אין ראיות לכאורה לעבירה של שיבוש מהלכי משפט המיוחסת למערערים.

6. מנגד, לגישת התביעה הצבאית, מתקיימות במקרה זה עילות אחדות: החשש שהמערערים יסכנו את שלום הציבור (עילת "המסוכנות"); העילה של ההימלטות מהדין; והעילה של הפגיעה במשמעת הצבא. התובעת המלומדת ביקשה להדגיש, בין היתר, כי המערערים נטלו את הרכב, אשר משמש בעת הצורך כרכב פינוי, לאחר ששתו בקבוק וודקה, והם נמלטו מהדין במשך ימים אחדים, למרות שידעו כי עליהם להסגיר עצמם למצ"ח. על כן, ביקשה התובעת הצבאית כי לא אתערב בהחלטה של בית הדין המחוזי.

7. אכן, ככלל, עבירות רכוש אינן מקימות עילת מעצר, מלבד במקרים חריגים (ראו למשל והשוו: בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מ"י, פ"ד נב(4) 268, 272; ע"מ/5/00 התובע הצבאי הראשי נ' רב"ט מוחמד; ע"מ/46/01 רב"ט דוברינסקי נ' התובע הצבאי הראשי; ע"מ/20/04  התובע הצבאי הראשי נ' רס"ב עזרא).

כמו-כן, כידוע, עבירות רשלנות ועבירות תעבורה, ככלל, אף הן אינן מקימות עילת מעצר (ראו למשל והשוו ע"מ/46/01 דלעיל בעניין רב"ט דוברינסקי; ע"מ/5/03 סמל כהן נ' התובע הצבאי הראשי).

בנוסף לכך, מקובלת עלי טענת הסניגורים כי ככלל אין מקום להורות על מעצר-פתוח אך בגין העילה של הפגיעה במשמעת הצבא, בעבירות מסוג אלה המיוחסות למערערים. כידוע, לעילה זו יש להתייחס על דרך הצמצום (ראו והשוו ע"מ/35/02 סמל אמינוב נ' התובע הצבאי הראשי), וככלל היא אינה חלה בעבירות רכוש או תעבורה, מלבד בנסיבות מחמירות במיוחד (ראו למשל והשוו ע"מ/1/02 התובע הצבאי הראשי נ' סג"ם פיודורוב).

במקרה דנא, גם אם אין מתקיים חשש לסיכון שלום הציבור, מתקיימת בראש ובראשונה עילת המעצר של החשש להימלטות מהדין, בנוסף לעילה של הפגיעה במשמעת הצבא, וזאת לאור המשקל המצטבר של הנסיבות הבאות, שאינן שנויות למעשה במחלוקת: המערערים נטלו את הרכב ללא רשות, מבסיסם הגובל באזור עזה, ושניהם נהגו בו לאחר ששתו בקבוק וודקה, כשאחד מהם אינו בעל רישיון נהיגה כלשהו, מתוך כוונה להתעמת בתל אביב עם אזרחים שעימם הם מסוכסכים, ולאחר מכן הם נמלטו מהחקירה, למרות שידעו ממפקדם כי עליהם להתייצב במצ"ח, ולא התייצבו במצ"ח או ביחידתם במשך ימים אחדים; והכל, כמובן לכאורה.

קיים אפוא יסוד סביר לחשש כי כשם שהתחמקו מחקירתם כאמור, וכשם שנטלו את הרכב ללא רשות כדי להתעמת עם אותם אזרחים - שהם מעידים עליהם שהם עבריינים ממוצא קווקזי המאיימים עליהם ועל בני משפחותיהם - שחרורם ממעצרם-הפתוח עלול להביא להתחמקותם ממשפטם ולפגיעה ממשית במשמעת הצבא, ואף לביצוע מעשים דומים לאלה שבהם הם נאשמים, על אותו רקע, שביסודו לא השתנה לכאורה.

עם זאת, ניתן להשיג את תכלית המעצר על-ידי חלופת מעצר, של מעצר-פתוח, תוך הטלת איסור על המערער מס' 1 לנהוג ברכב, כפי שהורה סגן הנשיא של בית הדין המחוזי.

לפיכך, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של סגן הנשיא הנכבד, אם כי לאו דווקא מטעמיו.  

8. סוף דבר, הערעור נדחה.

ניתנה והודעה היום,  י"ב טבת תשס"ו,  12 ינואר 2006, בפומבי ובמעמד בעלי הדין.

__________________                                                                                            מרדכי לוי,              אל"ם

שופט  בית   הדין  הצבאי